אלדד יניב

אלדד יניב, 48, נשוי לליאור, אבא לעומר, יותם ורוני. מאמין באחריות חברתית ובתיקון, אישי ולאומי.

בפייסבוק:

בטוויטר:

הירשמו לעדכונים בדוא"ל:

פניית פרסה, פרק 19: המבצע הלילי של ברק בקריה

ראש הממשלה אהוד ברק נסע לקמפ דיוויד לוועידת השלום, וסיירת מיוחדת של צה"ל הסתתרה בתחנת מכבי האש, כדי להערים על האמריקאים מהאזנות. ובמרחק אוקינוס הוברח בלילה אורח סודי למשרד הביטחון, נכנס ויצא מבלי להשאיר עקבות.

אתה יודע לכבות אש? אתה יודע לכבות אש. שאל אותי וענה ראש הממשלה אהוד ברק. זו לא הייתה חוכמה גדולה. אחרי שהייתי לצדו יותר משנה, ועסקתי עם צוות שלם בלשכתו בכיבויה של דליקה אחר דליקה אחר דליקה, שהצית במדינה. מאז שזרח כשחר של יום חדש ועורר במדינה שלמה תקווה, שתוך כמה שבועות דעכה, עד שכבתה. תארוז מזוודה, נוסעים לקמפ דיוויד, לוועידה. קלינטון יודיע על זה במשך היום. לא בטוח שנביא שלום, אבל בקרב על התודעה חייבים לנצח. אתה הולך להתגייס לשבועיים במכבי האש. עוד אסביר לך מה תפקידך בכוח. מה המשימה ומה התוצאה הנדרשת, חתך ברק את השיחה, כשמרית דנון, מזכירת ראשי הממשלה המיתולוגית, נכנסה ודיווחה לו שהרמטכ"ל שאול מופז מחכה כבר חצי שעה. הבוז לזמנים ולממתינים, גם אם הם לובשי מדים, היה שגרה בלשכה, ואני יצאתי בתדהמה מהבשורה על הוועידה וממשימתי הלא ברורה.

מאז נרצח יצחק רבין הייתה עסוקה ישראל בעיקר בניצחון בקרב על האשמה. איך מציגים את הפלסטינים כסרבנים, ואותנו כצודקים. זה היה גם מול האמריקאים והאירופאים, אבל בעיקר היה בקרב על מוחם של הישראלים. בנימין נתניהו עשה על זה קריירה כראש ממשלה בקדנציה הראשונה, וברק לא חשב אף פעם שצריך לפעול אחרת.

לקמפ דיוויד יצא ברק עם משלחת ענקית. מעט מתדיינים, כי למשלחת הישראלית הוקצו 12 מיטות. הרבה קצינים במדים, כי הם האנשים שמחזיקים תמיד את "המפות", ובעיקר המון־המון דוברים, כמעט כמספר העיתונאים.

לנסיעה נערך ברק כמו למבצע צבאי. כבר נכתב בכל הביוגרפיות של המנהיגים מכל הצדדים שהשתתפו, שההכנה המדינית הייתה לקויה במידה רבה. איש לא ידע מה ברק רצה בדיוק ולמה הסכים והיכן התעקש באמת ולא יוותר. לפני שהמשלחת יצאה לדרך, כבר בשלב ההכנות, על חלוקת ירושלים לא הסכים ברק אפילו לענות. אפילו לא שוחח על כך עם שר החוץ שלו ועם חברי משלחתו, ספק אם דיבר עליה עם עצמו. ברק חשש שהאמריקאים מאזינים. במרילנד, 100 ק"מ מוושינגטון, בין הרי האפלצ'ים, לא שכן רק מעון הנופש הנשיאותי המתוחזק על ידי חיילי הצי. לא רחוק משם, בפורט מיד, שכן היריב העיקרי. לא יאסר ערפאת ומשלחתו, אלא הסוכנות לביטחון. ארגון הביון הלאומי, האחראי על "מודיעין האותות". או בשפה העברית המדוברת, על "האזנות".

כמה חודשים קודם היה ברק בטוח שהאמריקאים הקשיבו לכל מה שאמר, ותכנן, ואפילו למוחו, לכל מה שחשב בינו לבין עצמו. כך דמיין שחרבנו את כל תכניתו וגרמו לקריסת שיחות השלום עם הסורים, בעיירה הציורית שפרדסטאון, וירג'יניה. "אני נופל בפח פעם אחת", אמר ברק ותכנן מבצע צבאי מלא. האמריקאים הרי מקשיבים, לא רק לכל זבוב שעל הקיר אצלי במשרד, ואנחנו נצטרך לדבר ולתדרך ולתמרן.

קלינטון החליט שלקמפ דיוויד לא ייכנסו דוברים. גם לא מכשירי טלפון ניידים. המשלחת תוכל לתקשר עם העולם רק דרך הטלפונים הנייחים בבקתות העץ, שכולם פועלים דרך מרכזייה שמפעיל חייל של הצי, ומאזין. ברור שמשם זה מגיע כתמליל שמפיקה ה־NSA לעיניו של קלינטון עצמו. אז מה עושים? בשביל ברק, שכבר חטף קצינים סורים ושחרר מטוסים מחוטפים, זה הרי משחק ילדים.

אז, גוגל היה בחיתוליו. אבל לברק היו מספיק חברים אמריקאים שמכירים את הנופים מסביב למחנה ויכולים לעשות כמה בירורים. אני גם שר ביטחון, הוא הסביר לאמריקאים. ואני חייב להיות כל הזמן בקשר עם צה"ל. במחנה עצמו אצטרך טלפון מאובטח, "אדום", בלשון העם, כדי להיות בקו פתוח לרמטכ"ל. שמעתי שיש לכם ליד המחנה בית ספר ממשלתי לכיבוי אש. אצטרך שם כמה מיטות. לקצינים, שיתקינו את המרכזייה לטלפון האדום ויאבטחו אותה כל ימי הוועידה.

קלינטון הסכים, זו נראתה לו בקשה תמימה. הוא רק שכח שכל ישראל – מתנחלים. וכך התנפחה לה משלחת "הקצינים" בעוד ועוד יועצים ודוברים, ומ"כמה מיטות", התרוקן כמעט בית הספר מכבאים, כדי שיהיה מקום להתנחלות הישראלית החדשה. אתה תישן כאן, אמר לי כבאי במדים. וכך מצאתי את עצמי בחדר של סגן מפקד תחנת הכבאים, צמוד למרכזיית הטלפונים, עם המזוודות, לשבועיים ימים.

ואז נקראתי בפעם הראשונה ל"אדום". חייל של חיל הקשר שהגיע איתנו מהארץ קרא לי לשיחה ראשונה, עם ראש הממשלה. הוא עם השפופרת מהתא האטום שהתקין לו חייל אחר מחיל הקשר בבקתה שלו, "דוגווד", במחנה דוד שבמרילנד, על ההר, ואני מתחתיו, בעמק, מרחק אווירי של כמה קילומטרים, בתא דומה, ליד חדרי, בבית הספר לכבאים, עם שפופרת משלי. - אנחנו לבד? - אתה שואל אותי? אני משיב לברק. אתה שר הביטחון. אתה מכיר את הטכנולוגיה. אתה מבין בזה. מה לי ולהאזנות.

הפרסומאי משה גאון היה בין האחראים הראשיים לניצחונו של ברק בבחירות. הוא היה ראש מערך ההסברה, האיש עם המספרים והסקרים וקבוצות המיקוד, זה שהופך את הנתונים לספינים, שמודפסים אחר כך ככותרות, לפעמים "בלעדיות", בעיתונים. בשעת לילה הוא אסף את סטנלי )סטן( גרינברג ממלון דן על חוף הים בתל אביב. גרינברג היה בין האחראים הראשיים לניצחונו של קלינטון בבחירות לנשיאות ארצות הברית, ואז לקח אותו ברק. שיעשה אותו דבר גם בשבילו. גרינברג לא התיישב בג'יפ לצד גאון, הנהג. למרות שהוא לא איש גדול ממדים, מדובר בכל זאת בבן אדם מבוגר, שהתכווץ והתקפל והסתתר, בגומחה שבין גב כיסא הנהג למושב האחורי, כמו אז כשהיינו ילדים – ואבא החביא אותנו משוטרים.

גרינברג הוא מגדולי הסוקרים בעולם, פרופסור בהרווארד, מי שהריץ בבחירות בארצות הברית מאות מועמדים לתפקידים שונים, נכבדים ויוקרתיים. הוא לא רק עזר לקלינטון לשבת על הכיסא. אלא גם לקנצלר הגרמני גרהרד שרדר, לראש הממשלה הבריטי טוני בלייר, לנשיא דרום אפריקה נלסון מנדלה, וכתב ספרים ומאות מחקרים, שנלמדים בטובות שבקתדרות האוניברסיטאיות. רק שבאותו לילה, וגם בבאים בתור, החליט ברק שחייבים להכניס את גרינברג לבסיס הקריה, בלי עקבות. איש לא הבין מה ההיגיון, ומה השיגעון בלהבריח איש מבוגר, אגדה בחייו, שמנהיגים מכל העולם מחכים בתור לעצתו הטובה, מקופל במכונית כמו מסתנן ומה הבעיה להכניס אורח של שר הביטחון בדרך הראויה, בשער הראשי של הקריה. אבל זה מה שברק הורה. וכמו הרבה החלטות מוזרות, הוא אף פעם לא הסביר. "אתם עוד תבינו", הדף את כל השאלות. וככה, בלי שהש"ג שם לב, הוברח גרינברג דרך השער כשהוא מסתתר במכונית, ודרך החניה נכנס מכניסה צדדית ללשכת שר הביטחון, שכמו בתיה עוזיאל, הכין גאון מראש.

מי עוד על הקו, חוץ מאלדד? שאל ברק בעברית, וגאון ענה באנגלית שהוא ו"סטן" הגיעו בשלום לבסיסם והם על הקו. ואז הסביר ברק, לא לפני שהזהיר את גרינברג, ולא בפעם הראשונה, לא לומר מילה ל"ביל". גרינברג ואשתו רוזה דה־לאורו, חברת קונגרס, היו חברים קרובים של הקלינטונים זה שנים. זו הייתה תמיד אזהרה שהביכה את גרינברג, נורא. גרינברג, בעל האתיקה האמריקאית, מעולם לא ערבב בין המנהיגים שלהם ייעץ, תמיד שמר על גבולות, וסירב לשחק את המשחק הישראלי, שברק התמחה בו, לערבב את כולם ולשחק בכל המגרשים.

סטן הקריא את המספרים ואת התוצאות שאסף בקבוצות המיקוד האחרונות. כך, לילה־לילה, בזבז ברק שעות בטלפון, בקו שמחובר מקמפ דיוויד שעל ההר לארץ ובחזרה לגיא, לתחנת מכבי האש שמתחת להר. יום אחד מבקש ברק לבדוק עד למחרת את חלוקת ירושלים. ולמחרת, אפשרות לחזרה סמלית של הפליטים. וככה, כל יום נשחטת עוד פרה ועוד פרה, לא בשיחות, אלא בהסברה הישראלית, שלפני ששווקה לעיתונאים כספינים, נטחנה במספרים שהפיקו קבוצות מיקוד של ישראלים. ככה הציבור קיבל תחושה שעוד רגע תהיה סיבה לאופוריה גדולה, רק שבמציאות, במשך שבועיים, ברק לא פגש את ערפאת אפילו פעם אחת.

בקמפ דיוויד לא נוהלו באמת שיחות. רק פטפוטים בין ישראלים לאמריקאים, כאילו הפלסטינים לא קיימים. השלום לא היה במרחק נגיעה. אפילו לא במרחק יריקה. וכל המאמץ הושקע ביצירת אווירה וניפוצה והטלת האחריות על מי שידו על התחתונה. זה היה ה־קרב על התודעה. מה שפוליטיקאים אוהבים לקרוא לו "הסברה".

אחרי כמה לילות הסביר גרינברג בעדינות ובנימוס שהגב שלו כואב ונמאס לו להסתנן, ושכמו מנחם בגין, הוא איננו יכול עוד. אני יודע שזו הוראה של ראש הממשלה, אבל אני לא בטוח שזה חוקי, הוא אמר לגאון, למרות ש"אני יודע, ברק הוא האחראי על הקריה". גם להסתבכות הזאת במבצע ההסברה הייתה לברק תכנית מגירה. לביתו בגבעתיים של היועץ הפוליטי רוני בונדי הגיעה ניידת של יחידת חיל הקשר, והתקינה תחנת תקשורת קטנה. וככה, בערבים שעוד נותרו לוועידת השלום הגדולה, הסיע גאון ערב־ערב את גרינברג לגבעתיים, לשיחה הקבועה שבמהלכה ברק משתעשע בבדיקת עוד ועוד אפשרויות לוויתורים ולהסכמות, והפצתן למחרת ככותרות ענקיות לעיתונים, שחושבים שאו־טו־טו חותמים.

לגרינברג חלפו כאבי הגב, הוא כבר לא נסע מקופל בגומחה מאחור ויכול היה להתרווח על הכיסא שליד הנהג, לגבעתיים, ולנמנם בדרך חזרה למלון, כי כשהיה חוזר זה כבר היה אמצע הלילה. וכך בוועידת השלום שום דבר לא זז, מהיום הראשון ועד לאחרון, ולא היה צריך עיפרון ודף, כי דבר לא באמת דובר, ממילא שום עניין לא סוכם.

ברק ניצח בקמפ דיוויד ניצחון גדול בקרב על ההסברה והביס את הפלסטינים במגרש שבו ניצחו שנים רבות לפני כן. רק שבהסברה לא בונים חומה. נסענו לוועידת שלום, לא לתרגיל מודל בהסברה. וכך פרצה לה אינתיפאדה ארורה. משחק האשמות מתאים לגן ילדים, לא למדיניות של מנהיגים. כי כשמטיחים בוץ אחד בשני יכולים להתרחש שני מצבים, שאנחנו מכירים. כמו אצל ברק, וכמו אצל ביבי. או שיכולה להתלקח אינתיפאדה שנמשכת שנים עם אלפי הרוגים, או שאתה יכול לכהן בתפקיד שנים. עם הרבה כותרות בעיתונים, אבל כשההסברה באה במקום פעולה, ההיסטוריה לא תזכור אותך ביותר משורה.

אז למה הוברח גרינברג לקריה כמסתנן? עד היום לא מובן. למה ניתנה ההוראה, ועל זה אף פעם לא ניתן הסבר, מהגנרל המעוטר שרצה להיות מדינאי וברגע של חייו התחפש למסבירן. יכול להיות שכשביבי רצה כל חייו להיות ברק, ברק בעצם רצה להיות כל חייו ביבי? ועל כן צרב בתודעה שאין למי לתת ואין ממי לקבל, כי אין בעצם פרטנר?

טקסט זה מבוסס על הפרק ה-19 מתוך הספר האינטרנטי ״פניית פרסה״ של אלדד יניב, שיראה אור בקרוב

חדש בטוויטר

  • ציוצים של אלדד
  • ציוצים על אלדד

כל הנושאים - כל האנשים

אביגדור ליברמן אבי גיל אבישי רביב אבנר ברק אברהם בורג אברהם הירשזון אברהם נניקשווילי אברום שלום אהוד אולמרט אהוד ברק אודי סגל אולפן שישי אוריאל רייכמן אורי דן אורי מסר אורנה אנגל אי די בי איילה חסון איילת אזולאי איילת שקד אילן בן דב אינתיפאדה איציק מרדכי איציק סודרי איתן אבריאל איתן כבל אלי ישי אלי לנדאו אליקים רובינשטיין אלכסנדר משקביץ אלפרד אקירוב אמנון אברמוביץ אמנון ליפקין שחק אנשי עסקים אפרים ברכה אריאל אטיאס אריה דרעי אריק שרון ארץ חדשה ארצות הברית אשליית הפסגה אתר Ynet בוזי הרצוג בוריס קרסני בחירות בחירות 1999 בחירות 2001 בחירות 2009 בחירות 2013 ביל קלינטון בלשים פרטיים בן כספית בני בגין בנימין נתניהו בני שטיינמץ בנק הפועלים בנקים בנק לאומי בשאר אסד גז גזפרום גיא רולניק גיא שניאור גידי וייץ גידי שמרלינג גיוס כספים גיימס קרוויל גלובס גליה מאור גלעד שליט גלעד שרון גקי בן זקן גקי מצא גרהרד שרדר גרנית הכרמל דה מרקר דובי ויסגלס דוד גרנות דודי אפל דוד מידן דורון כהן דיוויד זילברג דיוויד פוקס דילים פוליטיים דליה רבין דן כהן דן מרידור דנה בן יאיר דני אברמס דני דנקנר דפני ליף האזנות סתר האינתיפאדה השנייה הבנק הבינלאומי הדחת עדים הדלפות הולילנד הון שלטון הון שלטון עיתון הטלפון הלבן היועץ המשפטי לממשלה הלבנת הון הלנה ביילין המחוברים הסברה הפסד הקזינו של מרטין שלאף הרב ישראל לאו הרב עובדיה יוסף הרב פינטו התעשיות הבטחוניות ולדימיר גוסינסקי ועדות חקירה ועדת וינוגרד חברת החשמל חברת טאורוס חברת צים חברת קאל חומר שחור חוסני מובארכ חוקרים פרטיים חיזבאללה חיים רמון חלוקת ירושלים חמאס חקירות חקירת שרון חרש שירותי חקירות טוביה צפיר טוני בלייר טייקונים טל שטרן טרכטנברג יאנוש בן גל יגאל זילכה ידיעות אחרונות יואב הורוביץ יולי תמיר יוני קורן יוסי ביילין יוסי גנוסר יוסי מימן יוקר המחיה ילדי הפוליטיקאים ים המלח יעקב יאשה קדמי יצחק רבין יצחק תשובה ירון מילר ירושלים יריב בן אליעזר ישראל אהרוני ישראל היום כארים מאסימוב להב 433 לוביסטים לוני רפאלי מאיר פלבסקי מאיר שמגר מארק ריץ מבקר המדינה מהומות אוקטובר מוחמד דאחלן מוחמד ראשיד מועמר קדאפי מוריץ וייסגלס אלמגור ושות מחאת האוהלים מחאת המילואימניקים מיכאל צרנוי מיכה לינדנשטראוס מיכל ברק מיכל ליברמן מיקי בן יאיר מלון דן מלון הילטון מלחמת לבנון הראשונה מלחמת לבנון השנייה מנחם בגין מנחם עינן מעצ מפלגת האבודה מפלגת הליכוד מפלגת העבודה מפלגת קדימה מפלגת שס מפעל הפיס מרדכי מוטי גילת מרטין שלאף מרית דנון מרמה והפרת אמונים משה גאון משה טלגה משה ליאון משה מזרחי משה עמית משה שחל משפחה משפחת לבנת משפחת עופר משפחת שרון משפטי דיבה משרד החקירות ויצמן יער נבות תל צור נוחי דנקנר נוני מוזס נילי פריאל ניר גלעד נלסון מנדלה נפתלי בנט נקמה נשיא ארצות הברית נתיבי איילון נתן אשל סאלח טריף סונול סטנלי גרינברג סלקום סמי שמעון ספינים סקרים עבירות פליליות עוזי בנזימן עוזי דיין עופר נמרודי עופרת יצוקה עורכי דין עזריאל נבו עידן עופר עיתון הארץ עליזה אולמרט עמי איילון עמי סגיס עמיר פרץ עמית סגל עמנואל רוזן עמרי שרון עמרם מצנע ערוץ 2 ערוץ 10 ערפאת פואד בן אליעזר פוליטיקאים פוליטיקה פיני רובין פריימריז פרשת העמותות פרשת צאלים פרשת קו 300 צבי האוזר צביקה זרחיה צוות אנגלה צוות דורון צוות יאשה ציפי לבני קבלני קולות קזחסטן קמפ דיוויד קמפיין בחירות ראובן אדלר ראש הממשלה רביב דרוקר רוברט שרום רון חולדאי רוני מילוא רינה מצליח רם כספי רם שמגר רני בלייר רני רהב רפי גינת רפי חאמי רצח רבין רקפת רוסק עמינח רשות השידור שאול מופז שוחד וטובות הנאה שולה זקן שחיתות שי אופיר שירי ויצמן שלדון אדלסון שלום שמחון שלטון ההון שלמה נחמה שלמה עמר שמעון פרס שר הביטחון שרה דורון שרה נתניהו שרי אנסקי שרי אריסון תד אריסון תהליך השלום תחקירים תמי שינקמן תפירת תיקים תקשורת ישראלית תרומות וגיוס כספים

אלדד באינסטגרם