אלדד יניב

אלדד יניב, 48, נשוי לליאור, אבא לעומר, יותם ורוני. מאמין באחריות חברתית ובתיקון, אישי ולאומי.

בפייסבוק:

בטוויטר:

הירשמו לעדכונים בדוא"ל:

פניית פרסה, פרק 20: ביבי נגד דפני ליף, ולהיפך

שישי, 15 אוגוסט 2014 19:48

ראש הממשלה בנימין נתניהו רצה לסיים את מחאת האוהלים והסכים להציע לדפני ליף המנהיגה סוכריה גדולה-גדולה. ביד השנייה העלה נתניהו לקווים את היועץ לענייני שבויים דוד מידן להתחמם, ושלף מהארכיון המאובק את תיק גלעד שליט, שנשכח אצל החמאס.

זו שריפה, והיא לא הוצתה על ידי הקרן החדשה. אם לא נכבה אותה ביעילות, היא תטפס במהירות במעלה כביש מספר 1 ולא תיעצר עד שתכלה את בית ראש הממשלה, בוודאי חשבו לעצמם מזכיר הממשלה צבי האוזר וראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה גידי שמרלינג, שצעדו בחליפה ובלי עניבה בשדרות רוטשילד שליד כיכר הבימה עד בית דיזנגוף שם הוכרזה המדינה, ובחזרה. הלוך ושוב, הלוך ושוב, מביטים בתדהמה בשכונת האוהלים החדשה, עד שנהפכו באותו לילה מהביל לשקי מים. האוזר ושמרלינג כנראה הבינו באותו לילה עם 70 אחוז לחות של חום יולי־אוגוסט, שהמחאה שפרצה היא אותנטית, ושביבי בסכנה גדולה - ולפני נפילה קרובה.

מחאת האוהלים של דפני ליף - שכמו במלחמה שנמצאת בעיצומה, עדיין לא זכתה לשמה הרשמי "מחאת הקיץ", והסתפקה בשם הזמני "מחאת הדיור" - סגרה באותם ימים שבת שלישית בשדרה. מאוהל אחד שניסתה ליף לפתוח עם כמה חברים בכיכר הלבנה של היכל התרבות, עד שסולקה על ידי פקח של העירייה לשדרה שמעבר לכביש, הפכה השדרה תוך כמה ימים לנואיבה, ביום ממש טוב. בשמש הקופחת של הכיכר, ספק אם הייתה ליף מחזיקה מעמד אפילו יממה, אבל כאן בשדרה, תחת הפיקוסים הוותיקים, הגיעה התנחלות האוהלים כבר כמעט עד לרחוב הרצל. אפילו נפתלי בנט, אז עוד לא שר אלא המנכ"ל של מועצת יש"ע, הריח בחירות קרובות, ונטע אוהל סמלי של המועצה. בנט לא זז מהפריים של הצלמים שהתנחלו עם מצלמותיהם בין האוהלים.

זו הייתה אז ההצגה הטובה בעיר. ההפגנה הראשונה שהתכנסה לפני כמה שבועות, "הפגנת 30 האלף" במוזיאון תל אביב, הוכתרה בהצלחה גדולה ובתדהמה, אבל כבר נמחקה מהתודעה בגלל הפגנה עוד יותר המונית, פי כמה, של מאות אלפים שנהרו לצומת הקריה וחסמו את נתיבי איילון. מי יודע, חשבו לעצמם האוזר ושמרלינג, שבאו לעוד לסיור שטח בשליחות הבוס, שלא רק ששידר שהוא עושה במכנסיים מההמונים, הוא ממש התנדנד על הכיסא באותם ימים. יכול להיות שזה עוד יגדל למיליון? ושבפעם הבאה הם יצעדו ברגל על כביש מספר 1 עד שיגיעו לבית אגיון, משכנו של נתניהו? האוזר ושמרלינג חששו שההמון עוד יגיע לשם, לרחוב סמולנסקין 9, ויגרש החוצה את נתניהו. באותה השעה בצעדה בשדרה התלבטו האוזר ושמרלינג אם זו הערכה שהם צריכים להשמיע באוזני הבוס.

שמאלני הבועה נגד אנשי ההר

האוזר ושמרלינג לא הזו הזיה. האוזר ושמרלינג לא דמיינו, חלילה, את מה שקרה לניקולאה צ'אושסקו ורעייתו הלנה, כשההמונים שטפו את בוקרשט, 22 שנה לפני כן. די היה להאוזר ולשמרלינג להיזכר במראות ששודרו מכיכר תחריר, לפני כמה חודשים, ולהיזכר במנוסתו של חוסני מובארכ, שעד אז היה נראה שיישאר פה לתמיד, ואז נמלט לסיני, ולא שב.

בכל יום, או יותר נכון בכל שעה, נפתחו בשדרות רוטשילד עוד ועוד אוהלים. אבל זו הייתה הבעיה הקטנה. פתאום בכל המדינה נראתה תמונה דומה. ממטולה ועד אילת, צצו כמו פטריות מן האדמה אוהלי ניילון כסופים, שנקנו כאילו מאותו היבואן. התנחלויות חדשות בגנים ציבוריים ובצירים ראשיים, שכונות שלמות של צעירים. אם נתניהו עוד התלבט כיצד נקלע לסרט הזה ואם כל זה קורה במקרה, נדבק לאוזנו נתן אשל, "להסביר את הכול".

זה כסף גדול שמגיע מאירופה, זמזם לו אשל כזבוב שחדר למוחו ולא יצא; כסף גדול לתדלק את המהפכה ולהפיל את שלטונך. "בדיוק כמו בכיכר תחריר לפני כמה חודשים", יש מי שמושך בחוטים. וכמו ששלחו את מובארכ הביתה, "גם אתה, ביבי, כבר בדרך לקיסריה". דפני ליף נדגמה באותם ימים בסקרי העיתונים וצמחה אצל רפי סמית ל־26 מנדטים שלמים.

בלשכת ראש הממשלה דפק שעות באותם ימים אשל, לא רק כצלם החצאיות הלאומי אלא בעיקר כמפחיד הראשי. הוא היה בטוח שחשף את המזימה, ובעיקר ראה כמו בתמונת מראה את מה שעשה נתניהו לאהוד אולמרט אחרי מלחמת לבנון, כשסייע לתדלק בכסף גדול זעקת המונים גדולה. כסף גדול שהגיע אז מעבר לים עזר להפגנה אותנטית של מילואימניקים שחזרו מהקרב הנורא והמיותר על הסלוקי להיהפך למחאה מקצועית להפלת הממשלה. וכך, מה שקרה אז נדמה היה בדמיונו של אשל כמתחולל ממש עכשיו מול העיניים. הקרן החדשה מניעה כספים גדולים מאירופה וממדינות סקנדינביה, ומממנת ישראלים לצאת לרחובות בקיץ המהביל ולטלטל את השלטון של ביבי, לטלטל עד שייפול. אשל, שביבי היה לו למפעל חיים, ראה כיצד הקלפים נופלים והמגדל קורס ותכף אין כיסא. וממלכה. ורעיית ראש הממשלה.

אצל נתניהו בלשכה היו שתי דעות למה עושים עכשיו, לעזאזל, ואיך מפזרים את ההמונים. או יותר נכון, אצל נתניהו בלשכה היו בעצם שתי קבוצות. אחת קטנטונת של "השמאלנים ההזויים מהבועה" ואחת ענקית של "אלה עם רגל על הקרקע, מהבירה". או: האוזר ושמרלינג - נגד אשל וכל העולם. אנשי ההר של אשל מול קומץ אנשי העיר, זיהו העיתונאים את מערך הכוחות בקטטה החדשה בלשכה החשובה, קודש הקודשים של המדינה.

אשל ידע, כמו תמיד, לתחזק אצל הבוס את כל הפחדים כולם. לחבר את כל הנקודות בקו אחד, כמו בחוברות הצביעה של הילדים, עד שנחשפו מפלצות גדולות ומבהילות. אבל גם אשל לא לגמרי הזה. כסף גדול באמת נחת לתדלק את המחאה באותם הימים, רק שלא היה ממש מי שרצה לקחת את התרומה הגדולה מהמכס. בשדרות רוטשילד הסתובב, מלא רצון טוב ותקווה לעתיד של שלום, מקורבו של הנשיא שמעון פרס - אבי גיל. גיל היה באותן שנים גם נציגו של דני אברמס בישראל. אברמס, מיליארדר אמריקאי שראה את חברו הטוב אהוד אולמרט נופל אחרי מלחמת לבנון, לא רק זיהה הזדמנות היסטורית להחזיר. בביבי ראה אברמס סכנה גדולה לאזור ולתהליך השלום, וחיפש כיס לתרומה גדולה שתשמור על המומנטום של המחאה הגדולה.

"אני תומך במחאה. תמיד הייתי בעד תהליך השלום ונגד הבנייה בהתנחלויות. זה מסב נזק רב להשקעת כספים בתחומי הקו הירוק ולהשקעה בתכניות חברתיות שמביאות תועלת לאזרחים בתוך גבולות ישראל ולאנשים שתורמים לרווחת המדינה. הדרך לשפר את רמת החיים של הישראלי הממוצע היא להפסיק את התמיכה בהתנחלויות ובחרדים", אמר באותם ימים לחדשות ערוץ 10 מי שלא היה רק תורם גדול לפרס ולאהוד ברק ולאולמרט גם, אלא גם קנה בית ברחוב כ"ט בנובמבר במחיר גדול, ונתן לאולמרט להמשיך להתגורר במקום. רק שדפני ליף זה לא מעטפות ולא אהוד אולמרט, ואיתה לא היה לאברמס מה לדבר. היא ברחה מהכסף ומההצעה לתרומה הנדיבה, כמו מאש גדולה.

העם רוצה כל מיני דברים, אז מה עושים, בוודאי התחבטו האוזר את שמרלינג, בעוד אחת מההתייעצויות שהם קיימו כמו בערבים קודמים בשדרת האוהלים. זה גדל מדקה לדקה. עוד מעט לא ניתן יהיה להדבירה. עוד רגע זו שריפה ממש גדולה. שגם סופרטנקר לא יוכל לכבותה.

"השמאלנים" חשבו שרעיון אחד טוב לפתרון הוא פגישת פסגה עם מנהיגי המחאה. השתגעתם? להכיר בהם? הסבירו האשלים לנתניהו למה לא. לדבר עם ליף? עוד רגע תציעו להגיד לאבו מאזן שאנחנו מאמצים את זכות השיבה.

ואז התכנסה החבורה לפגישה אחת ארוכה־ארוכה. נציגים של ראש הממשלה ונציגים של מנהיגי המחאה, בסלון אחד לשיחה ראשונה ומקיפה. ההצעה שעל הפרק הייתה ברורה: נתניהו יבוא לשדרות רוטשילד. לא מתחת לפיקוסים ממש, אלא - נגיד - בהיכל התרבות שאז עוד היה בשיפוץ גדול. "המאבטחים עשו כבר סיור ראשון", יקשיב כמה שעות לטענות ויחזור עם הצעה מפורטת ושלמה לתיקון, חיזקו הנוכחים את השפן. ביבי ישב עם 12 מנהיגות ומנהיגים צעירים, גדול בחברה עם לוחות זמנים והתחייבות פומבית. נתניהו גם לא יתנגד שהמפגש יצולם, אם אתם מתעקשים וזה ממש נחוץ, למשל על ידי לע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית) ויועלה אחר כך לרשת.

לנתניהו באותה תקופה נשמעה ה"שקיפות" כמו שם של מחלה, אבל הבין "שהצעירים האלה רואים בזה חובת ההוכחה". איך נדע שאתם לא טומנים לראש הממשלה מלכודת, נתלתה במרכז החדר השאלה הגדולה. זה ברור שזו פגישה שאמורה לסיים את המחאה?

זו הייתה הצעה מוזרה, אבל גם בלתי נתפסת באותם ימים. ראש ממשלה שרואה בכל ג'סטה למנהיגי האזור סוג של כניעה, שוקל ברצינות להעניק לליף באותם ימים תמונת ניצחון שהישראלים כל כך אוהבים. רק שליף הייתה חכמה, ולא התלהבה כשביררו איתה את האפשרות לפסגה. לא עושים עסקה במהפכה, היא חתכה בלי להתבלבל בין פוליטיקה ישנה לפוליטיקה חדשה. ומי אמר שבכלל כדאי ונחוץ סמל של העולם הישן, "תמונת ניצחון"? העיקר הרי הוא לחולל שינוי עמוק בתודעה. אני בכלל לא מנהיגה, הסבירה ליף למי שעוד ניסה להתעקש על פסגה שלה עם מנהיג המדינה. לא נבחרתי, ואין לי מנדט, ואל תחזרו אליי עם כאלה הצעות. לפני שליף הדפה את ההצעה האחרונה, עוד הסבירו לה למה זה בכל זאת כדאי ולמה חשוב שתאמין שזו לא מלכודת. הרי אם נתניהו לא יעמוד בהבטחה שייתן למנהיגים בסיומה של אותה פסגה, תיגרר המדינה לבחירות קרובות, שעוד יסתיימו עם מפלגה גדולה שליף תעמוד בראשה. רק שראשה של ליף אף פעם לא היה בפוליטיקה הקטנה והעבשה. והמשונה.

הדרך לחמאס מתחילה ב"דפני־פוביה"

ביבי חיכה עוד כמה ימים שליף תתעשת. רק שזה לא קרה. ו"הפסגה" מתה לפני שנולדה. הוא עוד שלח שליחים ולחץ ופיתה דרך מתווכים, עד שהיה ברור שדי. לא משחקים. אבל לפוליטיקאים שמתמחים בהישרדות תמיד יש כמה פתרונות לבעיות ענקיות. אם ליף לא משתפת פעולה, יש עוד גזרה שלמה לפעולה, להסטת התודעה מהכלכלה. גזרת פעולה ביטחונית, שתמיד מנצחת בישראל כל סדר יום אזרחי. נתניהו קרא לדוד מידן. גלעד שליט הונח על השולחן. לפני חודשים ספורים מינה אותו נתניהו לראש צוות המשא ומתן מול חמאס.

בסוף 2009 דחה נתניהו את הצעתו של המתווך הגרמני לשחרור שליט, ומאז המשא ומתן הוכנס למקפיא. ברגע אחד בחום יולי־אוגוסט 2011 נתן נתניהו למידן אור ירוק לחזור לעסקה הקודמת "של הגרמני" ולהוסיף מה שצריך, אם אין ברירה, ולסגור ולהחזיר. אז מה אם נתניהו כתב פעם ספרים על האסון שבכניעה לטרור. פה יש עניין יותר חשוב על סדר היום. מחאת הקיץ לא עומדת להיעלם ממוחם של הישראלים, ולכן צריך להחליף דיסקט ואווירה ציבורית. מה שיכול היה נתניהו לקבל ב־2009 במחיר כבד, עלה עכשיו עוד יותר. עוד "אסירים" או "מחבלים", תלוי מאיזה צד של המשא ומתן אתה מביט ואתה סופר, עוד שישוחררו הביתה, ויותר כאלה שהדם מגיע להם ממש־ממש עד הצוואר. בצוות המשא ומתן של מידן היו מי שקראו ל"פריצת הדרך" החדשה והמפתיעה בשם חיבה מצמרר: "דפני־פוביה", וגלעד סוף־סוף חוזר.

גלעד שליט שב הביתה חי במחיר מופקע. דו"ח טרכטנברג הושלך לסל המחזור. האוזר פנה ליועץ המשפטי לממשלה לאחר שנודע לו שנתן אשל מצלם עם האייפון הלאומי מתחת לחצאיות של פקידות מדינה, ואשל נשלח הביתה בבושה גדולה. דפני ליף עובדת על סרט חייה, וביבי עדיין על הכיסא. וגידי שמרלינג? הוא נשאר בשדרה, שנוקתה מהאוהלים, לדברר את חולדאי, שפתאום הפך לאויב המוחים.

טקסט זה מבוסס על הפרק ה-20 מתוך הספר האינטרנטי ״פניית פרסה״ של אלדד יניב, שיראה אור בקרוב

חדש בטוויטר

  • ציוצים של אלדד
  • ציוצים על אלדד

כל הנושאים - כל האנשים

אביגדור ליברמן אבי גיל אבישי רביב אבנר ברק אברהם בורג אברהם הירשזון אברהם נניקשווילי אברום שלום אהוד אולמרט אהוד ברק אודי סגל אולפן שישי אוריאל רייכמן אורי דן אורי מסר אורנה אנגל אי די בי איילה חסון איילת אזולאי איילת שקד אילן בן דב אינתיפאדה איציק מרדכי איציק סודרי איתן אבריאל איתן כבל אלי ישי אלי לנדאו אליקים רובינשטיין אלכסנדר משקביץ אלפרד אקירוב אמנון אברמוביץ אמנון ליפקין שחק אנשי עסקים אפרים ברכה אריאל אטיאס אריה דרעי אריק שרון ארץ חדשה ארצות הברית אשליית הפסגה אתר Ynet בוזי הרצוג בוריס קרסני בחירות בחירות 1999 בחירות 2001 בחירות 2009 בחירות 2013 ביל קלינטון בלשים פרטיים בן כספית בני בגין בנימין נתניהו בני שטיינמץ בנק הפועלים בנקים בנק לאומי בשאר אסד גז גזפרום גיא רולניק גיא שניאור גידי וייץ גידי שמרלינג גיוס כספים גיימס קרוויל גלובס גליה מאור גלעד שליט גלעד שרון גקי בן זקן גקי מצא גרהרד שרדר גרנית הכרמל דה מרקר דובי ויסגלס דוד גרנות דודי אפל דוד מידן דורון כהן דיוויד זילברג דיוויד פוקס דילים פוליטיים דליה רבין דן כהן דן מרידור דנה בן יאיר דני אברמס דני דנקנר דפני ליף האזנות סתר האינתיפאדה השנייה הבנק הבינלאומי הדחת עדים הדלפות הולילנד הון שלטון הון שלטון עיתון הטלפון הלבן היועץ המשפטי לממשלה הלבנת הון הלנה ביילין המחוברים הסברה הפסד הקזינו של מרטין שלאף הרב ישראל לאו הרב עובדיה יוסף הרב פינטו התעשיות הבטחוניות ולדימיר גוסינסקי ועדות חקירה ועדת וינוגרד חברת החשמל חברת טאורוס חברת צים חברת קאל חומר שחור חוסני מובארכ חוקרים פרטיים חיזבאללה חיים רמון חלוקת ירושלים חמאס חקירות חקירת שרון חרש שירותי חקירות טוביה צפיר טוני בלייר טייקונים טל שטרן טרכטנברג יאנוש בן גל יגאל זילכה ידיעות אחרונות יואב הורוביץ יולי תמיר יוני קורן יוסי ביילין יוסי גנוסר יוסי מימן יוקר המחיה ילדי הפוליטיקאים ים המלח יעקב יאשה קדמי יצחק רבין יצחק תשובה ירון מילר ירושלים יריב בן אליעזר ישראל אהרוני ישראל היום כארים מאסימוב להב 433 לוביסטים לוני רפאלי מאיר פלבסקי מאיר שמגר מארק ריץ מבקר המדינה מהומות אוקטובר מוחמד דאחלן מוחמד ראשיד מועמר קדאפי מוריץ וייסגלס אלמגור ושות מחאת האוהלים מחאת המילואימניקים מיכאל צרנוי מיכה לינדנשטראוס מיכל ברק מיכל ליברמן מיקי בן יאיר מלון דן מלון הילטון מלחמת לבנון הראשונה מלחמת לבנון השנייה מנחם בגין מנחם עינן מעצ מפלגת האבודה מפלגת הליכוד מפלגת העבודה מפלגת קדימה מפלגת שס מפעל הפיס מרדכי מוטי גילת מרטין שלאף מרית דנון מרמה והפרת אמונים משה גאון משה טלגה משה ליאון משה מזרחי משה עמית משה שחל משפחה משפחת לבנת משפחת עופר משפחת שרון משפטי דיבה משרד החקירות ויצמן יער נבות תל צור נוחי דנקנר נוני מוזס נילי פריאל ניר גלעד נלסון מנדלה נפתלי בנט נקמה נשיא ארצות הברית נתיבי איילון נתן אשל סאלח טריף סונול סטנלי גרינברג סלקום סמי שמעון ספינים סקרים עבירות פליליות עוזי בנזימן עוזי דיין עופר נמרודי עופרת יצוקה עורכי דין עזריאל נבו עידן עופר עיתון הארץ עליזה אולמרט עמי איילון עמי סגיס עמיר פרץ עמית סגל עמנואל רוזן עמרי שרון עמרם מצנע ערוץ 2 ערוץ 10 ערפאת פואד בן אליעזר פוליטיקאים פוליטיקה פיני רובין פריימריז פרשת העמותות פרשת צאלים פרשת קו 300 צבי האוזר צביקה זרחיה צוות אנגלה צוות דורון צוות יאשה ציפי לבני קבלני קולות קזחסטן קמפ דיוויד קמפיין בחירות ראובן אדלר ראש הממשלה רביב דרוקר רוברט שרום רון חולדאי רוני מילוא רינה מצליח רם כספי רם שמגר רני בלייר רני רהב רפי גינת רפי חאמי רצח רבין רקפת רוסק עמינח רשות השידור שאול מופז שוחד וטובות הנאה שולה זקן שחיתות שי אופיר שירי ויצמן שלדון אדלסון שלום שמחון שלטון ההון שלמה נחמה שלמה עמר שמעון פרס שר הביטחון שרה דורון שרה נתניהו שרי אנסקי שרי אריסון תד אריסון תהליך השלום תחקירים תמי שינקמן תפירת תיקים תקשורת ישראלית תרומות וגיוס כספים

אלדד באינסטגרם